<h1>ראב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] איכא דאמרי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ומוקים להא דתניא וחייבת בעיסת ארנונא דברייתא סתמא תניא ארנונא חייבת ולא מפרש בה לא עיסה ולא בהמה, ולישנא קמא מוקי לה בבהמה.
<h2>דף כז.</h2>
וכי מתחיל [פסחים ז'.] לבדוק מברך אקב"ו על ביעור חמץ שכל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן חוץ מן הטבילה דתנן טבל ועלה בעלייתו מברך על הטבילה וכבר כתבתי פירוש וטעם יפה בזה בהלכות נידה [סימן שכ"ח]. ואיכא דמקשי אהא דטמא לא יברך עד שיטבול והאמרינן בבכורות [כ"ז.] נידה קוצה לה חלה ואין קוצה בלא ברכה, תריץ הא דתנן טבל ועלה וכו' נשנית קודם בימי התנאים [דלא] נהגו העם כר' יהודה בן בתירא דאמר טמא מותר בדברי תורה, והא דאמר רבינא הילכתא נידה קוצה לה חלה בימי האמוראים שכבר הינהגו כר' יהודה בן בתירא [ברכות כ"ב.] ומשנה לא זזה ממקומה.
[פסחים מ"ח ע"א] אמר רב קבא מלוגנאי לפיסחא וכן לחלה. ואותו קב שיעורו מ"ג בצים וחומש ביצה שהן שיעור עשירית האיפה של מדבר, ופחות מיכן לא ילוש בפסח שלא להפקיע מחלה דלא סבר רב כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן. ואמר רב יוסף בני ביתו נהגו למיפא קפיזא כלומר ללוש פחות מקבא מלוגנאי בפסח משום שמירת חמץ ועבדינן כר' אליעזר לענין חלה דסבר רב יוסף כרביה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר. ואינהו דתנורי שלהן היו קטנים היה להן מדה ללוש מעט מעט ולאפות מעט מעט מיד שאם לא יכנס בתנור היה מחמיץ. ואם כן למה אנו מודדין, משום מדידת עומר המדבר וגם שתטול חלתה בעין יפה דשיעור חלה אחד מכ"ד, ועוד דתנן אמר רבי עקיבא לא כל התנורין שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן שלא יחמיץ, הלכך מוטב שתלוש ד' וה' עומרין יחד ותעסוק בהו ולא תגביה ידה מהן, משתלוש אחת [ו]תניחה ותעסוק בשנית וגם בשלישית ועד שלא תלוש ו' מידות או יותר מתחמצות הראשונות, וכן הורה רבינו רבי יצחק בר' יהודה מ"כ. ויאה וכשר ללוש אותן של מצוה עומר לבד באחרונה (לבד) סמוך לנתינתו בתנור כדי לקרב אפייתן דבעי שימור טפי. ונראה לי
שאם אבדו אחת מן השלש של מצוה שיקח אחת מן האחרות במקומה שכולם שמורות לשם מצות. ומצאתי בתשו' הגאונים עומר לבד עומר לבד לכל ימי הפסח כדי שלא יבוא לידי חימוץ, וכיון דתלו טעמא משום חימוץ, לדידן ללוש טפי שפיר יחד משום חימוץ. ואין אופין מצות של מצוה מערב יום טוב הראשון ללילי יום טוב שני משום דחביבה מצוה בשעתה כדאמר (בשתי הלחם בעצרת) במס' מנחות [ע"ב.]. וכי אפינן להו בלילי יום טוב שני מודדין בעומר כדי ליטול חלה וגם מפרישין ממנה חלת האור ואופין אותה ביום טוב שני, אם יש כהן קטן בעיר שלא ראה קרי או קטנה שלא פירסה נדה דחזיא לה אכלה לה אי לא אכלה לה שורפין אותה לאחר יום טוב כאשר פירשתי בזה הספר במקום אחר [בסי' נ"ד], ומצאתי לי סעד במקום א' בפר"ח. והכהנים חייבין בחלה להפרישה ולאוכלה, שאם לא יפריש היה אסור לזרים לאכול על שלחן שלהם וגם הם עצמם אם טומאה יצאה מגופם ולא טבלו, ואם הפרישו חלת האור אין צריכין לחלת כהן. ומי ששכח ולא הפריש חלה מן העיסה בין בחול בין ביום טוב מצרף הלחם בסל ויקח ממנו ככר אחד, ואם יש כהן קטן או קטנה יאכלנה ואם לאו ישרפנו בחול.
